כפי שאומר הפתגם הישן: "סוללה של אלף קילומטרים עשויה להתמוטט דרך חור נמלים." באופן דומה, צינור פלדה המעביר אנרגיה יכול להיפגע-ובסופו של דבר להרוס-על ידי פגם שאינו גדול מקצה המחט.
זו בשום אופן לא רטוריקה מעוררת דאגה. הציפוי נגד-קורוזיה בחלקו החיצוני של צינור משמש כ"שריון" החיוני שלו נגד הסביבות הקורוזיביות שנמצאות מתחת לאדמה. עם זאת, "חור" זעיר-בין אם נוצר בטעות במהלך בנייה או הובלה, או פשוט התעלמו ממנו-, דומה להשארת סדק כמעט בלתי נראה בשריון הזה.
בדיוק הפגם הזעיר הזה הופך למקורו של אסון. חומרים מאכלים-כגון לחות וכימיקלים-מנצלים את הפגיעות הזו כדי לחדור למבנה, ומתרכזים באתר הפגם כדי לעורר קורוזיה אלקטרוכימית חמורה ומקומית. קצב הקורוזיה מאיץ הרבה מעבר לכל דמיון; הפלדה "מפורקת" בשקט מבפנים, כשהחור חריר מתרחב במהירות לנקב, מה שמוביל בסופו של דבר לדליפות ולכשל קטסטרופלי של הצינור כולו.
אפילו דליפה קלה עלולה לגרום להפסדים כלכליים מסיביים ולבזבוז אנרגיה, ואף עלולה לגרום לאירועי בטיחות ואסונות סביבתיים. בסופו של דבר, הבטיחות של צינור תלויה לחלוטין ב"שלמות" הציפוי האנטי- שלו נגד קורוזיה. זה מחייב אותנו לשאוף לשלמות מוחלטת בשלב הבנייה, תוך ביטול כל פגם אפשרי; ובמהלך השלב התפעולי, עלינו להסתמך על טכנולוגיות מדויקות כדי לבצע "בדיקות-בריאות"- קבועות כדי לתקוע בעיות פוטנציאליות על ידי תיקון מיידי של כל חור פוטנציאלי לפני שהוא יסלים לאסון גדול.
מה שאנו שומרים הוא לא רק צינור פלדה, אלא בטיחות הציבור והסביבה האקולוגית שעומדות מאחוריו. אנא זכרו את ההכרח הזה: כשמדובר במניעת קורוזיה, אף פרט לא קטן מדי; יושרה היא שם נרדף לבטיחות. כל פיקוח קטן עלול לאלץ אותנו לשלם מחיר שאנחנו פשוט לא יכולים לעמוד בו.